ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז השבוע בפאתוס, לאחר הישמע גזר דינו של הנשיא לשעבר משה קצב, כי "זהו יום מיוחד במדינת ישראל... של הערכה עמוקה וגאווה במערכת הצדק הישראלית... לכל אישה זכות על גופה, זכות לכבוד, זכות לחירות"; והדגיש : "כשאנחנו מסתכלים סביבנו, אנו רואים עד כמה שונה היא מדינתנו- מעוז של דמוקרטיה ושל זכויות אדם, זכויות הפרט, ומעוז של שלטון החוק".אבל לפני שנפצח בחגיגות הדמוקרטיה האלה, חשוב שנזכור כי עוד ארוכה דרכנו עד לכינון חברה שוויונית במדינת ישראל, בה נשמרות חירות הפרט וזכויותיו. לצערנו, אין עדיין סיבה לחגוג.
חגיגות הדמוקרטיה שנחגגו הותירו טעם מר בפי. קל לנופף במקרה קצב - נשיא מורם מעם שמתגלה כאדם חולה וסוטה, המובל לאגף התורני בכלא מעשיהו. זו אולי הזדמנות לטפוח לעצמינו על השכם ולהתפעם ממערכת המשפט שלנו, מהשוויון בפני החוק ומהשוויון בין נשים וגברים במדינתנו הנאורה, אך ה"ניצחון" הנוכחי הזה של הדמוקרטיה ומערכת המשפט הוא זמני בלבד ולצערי נקודתי מאוד .
הנשיא לשעבר קצב אמור ללבוש מדים כתומים ב8 במאי, הוא ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. זהו המועד בו אנו מתייחדים עם המחיר ששילמנו ועדין משלמים עבור חירותנו, רגע לפני שנחגוג אותה. לא מאד אכפת לי אם במהלך דקת הדומיה יעמוד קצב בתא כלאו או יהיה עדיין מחובק על ידי בני משפחתו. לא שקשוק המפתחות מאחורי גבו הוא זה אשר יקדם אותנו לכדי חברה צודקת ושוחרת חירות.
היום, פחות מחודש לפני הפסח, אנו נקראים ללמוד ולדרוש בהלכות הפסח. אנחנו יכולים לבחור להתעמק בשאלות על מצוות ואיסורי החג, כמו מה נחשב כחמץ ומה לא; או לבחור לדרוש בסיפור הפסח במשמעותו המוסרית והמעשית כחלק מהביוגרפיה הקולקטיבית שלנו, היום, כשאנו בני חורין במדינה משלנו.
מבט עמוק ואמיתי במילים מספר דברים (שבטח יילמדו באגף התורני): "תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי...לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז), לצד: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם, טו) מחייב אותנו לפעולה יומיומית, הרחוקה מעיתונאים מתגודדים ומפלאשים מרצדים של מצלמות. הדברים דורשים פעולה מוסרית החותרת לשינוי עומק ביחסן של מערכות המשפט והאכיפה אל אותן נשים שנפגעו, לשינוי בתנאי העסקת נשים בכלל, לשינוי ביחסנו כלפי אוכלוסיות הנאבקות מדי יום על קיומן וביחס לאחרים ולזרים שבקרבנו; הם דורשים שינוי יסודי של תרבות הנהיגה שלנו, של מערכת החינוך הישראלית ושינוי מן היסוד של נושאי דת ומדינה. רק אלה, ולא חגיגות סרק של שביעות רצון עצמית מהולה בשמחה לאיד, יקרבו אותנו אל עבר 'זמן חירותנו' האמיתי.
אז אני בינתיים מחכה עם החגיגות, וגם השנה אשאל : "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"; מה נשתנה השנה הזו מזו שקדמה לה? כמה מאיתנו מסבים לשולחן חג המורכב מחבילות מזון שנתרמו ע"י ארגוני סיוע? כמה מאיתנו חשים כבולים, פגועים ומנוצלים? במה התקדמנו כחברה? במה הלכנו אחורה? אני אשאל את עצמי ואת סביבתי קושיות קשות ולא בטוח שאשמח לשמוע את התשובות.
טובה בירנבאום,
מורה בישיבה החילונית של בינה