דבר מדליק משואה בנושא מאבקים חברתיים- קים שר

לצעירים שבינינו – ובהיות צעיר איני מתכוון לא לגיל ולא למראה אלא לרוח הנעורים המפעמת בליבו:

כשהתקשר אלי אביב וסרמן, מצוות עורכי הדין שעתרו לבג"ץ, ביום בו ביטל בג"ץ את ההפרטה, הוא אמר לי: "ניצחנו", ואני, מופתע, שמח, ועצוב באותו הזמן, אמרתי לו – "אוי לא, מה נעשה עכשיו?". בצורה אירונית, הצלחת המאבק הפכה לתחושת עצבות של סוף מסע. עד כדי כך שאפילו לא שיניתי עדיין את דף הבית באתר האינטרנט של מטה המאבק ואם תיכנסו אליו אתם עוד עלולים לחשוב ששבוע הבא יש הפגנה מחוץ לבית המשפט העליון.

וגם כשטל פנתה אלי שאבוא להדליק משואה ניסיתי להתחמק מהכבוד שאני זוכה לו כעת. מה יש לנאום על משהו שכבר לא צריך להיאבק עליו, חשבתי לעצמי.
עצם המאבק היה חשוב, היכולת להתנגד, להשמיע קול אחר.
ניצחונות במאבקים הם מסוכנים, כפי שמראה לנו ההיסטוריה. ואחת כמה וכמה כשמדובר בצעיר משולהב כמוני שתקוע עוד עמוק בגיל ההתבגרות ומרד הנעורים.

אז לשמחתי זהו רק ניצחון קטן, אבן דרך במאבק האינסופי על החברה בה אנו חיים.

הארץ הזאת, לצערנו - עמוסה בעוולות, חוסר צדק ודברים הראויים לתיקון.
אין ולא יהיה מצב שלא יהיה על מה להיאבק ושלא יהיה מה לתקן.
כפי שאמר קאמי ב"אדם המורד": "גם בחברה המושלמת עדיין ימותו ילדים שלא בדין..."

אבל מה שמטריד אותי יותר מכל זה לא העוולות, השחיתויות, האי צדק והרוע שנגלים לעינינו יום יום מהעיתונים. מה שמטריד אותי זה המאבקים המעטים שמתנהלים כנגדם. מעטים האנשים שמוכנים למרוד.
אוהבים לכנות זאת ייאוש. מכירים? ניגש אליך אדם מבוגר ואומר: "פעם היתי כמוך, אבל גיליתי שאין סיכוי, אתה תראה, זה יעבור לך. המצב בארץ על הפנים... אבל אני מיואש."
אז בואו אני אגלה לכם סוד – זה לא ייאוש. זאת אדישות. מהמחלות הקשות של דורנו.
כל כך הרבה אנשים אדישים יש סביבנו, שלא מוכנים לקום מהספה, לא מוכנים להאבק, ואומרים שהם מיואשים וכך הם פותרים את עצמם מאחריות.

ייאוש, חברים, זהו רגש כל כך עוצמתי שמכריח את האדם לפעול לשינוי מצבו. מי שמיואש לא נשאר אדיש ולא נשאר לשבת על הספה בבית. ספרטקוס היה מיואש, צ'ה גווארה ראה יאוש מהו, וכל הצעירים שרוח הנעורים פעמה בהם, שעזבו את משפחותיהם וביתם ומולדתם כדי להקים פה מדינה לעם היהודי היו מיואשים מהמצב אליו נקלע העם היהודי.
כשיש ייאוש ישנה גם התקווה.

אדישות היא מחלה של ניוון וריקבון, אין בה רגש ואין בה חיים.
אדישות היא ההיפך המוחלט מרוח הנעורים.
תאמינו לי, כמה מיואש היתי כששמעתי בפעם הראשונה על בתי כלא מופרטים. אחרי שעה וחצי בה הקשבתי להרצאה בנושא היתי כל כך מיואש שניגשתי בסוף ההרצאה למרצה, עו"ד אביב וסרמן ואמרתי לו: "מה אפשר לעשות?"

וכל השאר היסטוריה.
מרגע של ייאוש אמיתי צמח מאבק מופלא שהיו שותפים בו מאות אנשים. אל מול אנשים עם הרבה מאוד כסף וכוח הצלחנו לעשות בלי כסף בכלל דברים מדהימים – אתר אינטרנט שאם תקלידו היום בגוגל "הפרטת בתי הסוהר" הוא יופיע ראשון ברשימה, תאטרון רחוב, הפגנה בכלא מעשיהו, הרצאות וחוגי בית בכל הארץ, הוצאנו סטיקרים, כתבנו מכתבים לחברי כנסת, קיימנו ימי עיון, השתתפנו בסרט תיעודי של הבמאי ניסים מוסק שהוקרן אפילו באנגליה לפני חודש...
כל המאבק הזה שניהלנו - בגלל אותו מתח בלתי נסבל שבין הייאוש והתקווה, בין העוולות האינסופיים לבין הרצון הכנה לשנות את המציאות, בין המרד והטירוף שבצדק לבין חוש המידה וההכרה באינסוף.

אז לכל מי שרוח הנעורים עדיין פועמת בליבו, לסיום אני מבקש מכם –
היו נא מורדים אך בעלי חוש מידה,
היו נא מיואשים אך אופטימים,
תאבקו בעוולות הגדולים אך אל תעדיפו את המאבק על פני החיים,
תאבקו למען ניצחון אבל תזכרו שאי אפשר לנצח במאבק.