הנח לי אלי

הנח לי אלי/ חן גונדר, קבוצת בוגרי צבא, תשס"ט

עַל-מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי אֵת שׁלא ידעה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבין מלונות. בין מעברי חצייה וברחובות. אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
מְצָאוּנִי הַפנסים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי,
רְאִיתֶם כִּמְעַט שֶׁסונוורתי מֵהֶם.
עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ.
עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל-בֵּית אִמִּי וְאֶל-חֶדֶר הוֹרָתִי.

אני הולכת לסבא שלי. אני צריכה שהוא יקרא את המאמר הזה. האמת מקופלת בין הרווחים שבין הדורות. כמו אבני כותל. אני צריכה ללכת אל בית אמי, אל בית סבי, לכתוב פתק ולדחוס אותו בין הצטופפותן של אלפי אותיות, שמנסות בדחיסותן להפוך להיות בעצמן אבן.

בדרך אני רואה נחליאלי. זה הנחליאלי הראשון שאני רואה.
הנח לי אלי.

ואולי ככה הם הרגישו.
היהדות עם כל ההצטיירות שלה, היופי והעוצמה, המדרשים והפרפרזות, הפרדסים והמערות, המילים והנבואות- היא סבל. סבל קיומי. ואבותנו, אבותיי- הרגישו שאין הם יכולים עוד ללכת בגיא צלמוות.

הנח לי אלי

ואולי זאת תקופה. אולי זה שלב שאנחנו עוברים. אולי זאת בורות. אולי זאת ההתרוקנות לפני ההתמלאות. אולי זה חלק מתהליך של התגבשות, או ש"אולי זה הצבע של השמש שדהה ומכסה את הצומת בו אני אומר את. או שאולי זה משהו באויר או משהו אחר".

אולי זאת תקופה שאנחנו מניחים לעצמנו. סופסוף מניחים.