ניבים דוברים אלי

בעקבות בארי צימרמן – מאמר שבעת הימים - רותם מלינוביץ

"ניבים דוברים אלי" (עמ' 10 פס' אחרונה)

שלוש מילים שמתעלות מבעד לששה עשר עמודים. קשה מאד להתחבר לרצף ההסטורי, הסוציולוגי, הנראטיבי, של האמיתות הרבות בתוך המאמר, עמוק עמוק מתוך נבכי ומחשכי הדור הרביעי.

אינני עוסקת בהגדרות יהדותי, אלא כנגד העולם החילוני (אמנם חול ים, אבל חול..) בו גדלתי. אין לי דרך אליה. בתקופת חיי האחרונה מרגישה שקיבלתי עט חפירה ואני מתחילה לגרד. ספק אם אגיע לתחושה ממשית של יהדותי. כתחושת איבר גוף. והרי מה שלא היה של גוף...

לעת עתה יהדותי החיוורת מסתפקת בהבטחות הניבים. צמאה ונושאת עיניה אל מילים כתובות ולעיתים חושפת באבק המערה שבב גולמי ומזוקק. אני מקשיבה למדרשים ישנים קשב רב. ותשוקתי לפראפרזה מושלת בי.

אין אני מניחה לתכנים להיות "תמיד בעלי פוטנציאל אוניברסלי" כי הם, לעת עתה, מגשי הניבים האיתנים, והם יהדותי היחידה. הם ולא סמלי החג, לא תקופת ילדותי בגלות והשיבה, לא אבותיי בשואה.

ניבים של שפת המקרא בפי מורה ביסודי, תפילות בודדות ושירי עם בראשי, דמויות אנושיות מהמקורות שבעזרת עיצובן הספרותי יצרו עמי קשר שייכות. ולאלה לא מכבר נוספים- בית המדרש התנאי והנסיון הטרי להתחקות אחריו ולחקות אותו. אלה מנהלים דיאלוג אמיתי, אישי ונוגע בזהותי ומשמעות חיי מסובבת בארץ, בעם ובאדם.

מעין חיים זה, מילולי למדי, עד בלי די, יותר מידי.
דורש עבדוה אינטלקטואלית של חידוד, התפלפלות ולפעמים סתם, הבנת הנקרא. שלוש פעמים הייתי צריכה לקרוא את המאמר של בארי צימרמן כדי שאתעורר ותעלה בחכתי נקודת הפתיחה. והיא הרי כה רגשית, אינטואיטיבית וברורה.

כעת אלך לבדוק מהיכן מצוטטת.
אני מגלה שאלה מילותיה של רחל.
הייתי צריכה לדעת שבסוף, בתוך ששה עשר עמודים של בארי צימרמן, שלוש מילים בודדות יתמצתו הכל, והן יהיו של אשה משוררת.

יש עוד עבודה רבה עד קציר יהדותי. אני שומעת בקול המדברים אליי. נענית למענית לבב.